היסטוריה קצרה של מערכות שמע

מאז שחר ההיסטוריה, לפחות מאז שחר ההיסטוריה הרשומה, אנשים שרו, ניגנו והאזינו למוזיקה.
עד תחילת המאה העשרים, האפשרות היחידה להאזנה למוזיקה הייתה השתתפות בקונצרטים חיים, בהם מוסיקאים שרים ומנגנים בכלי נגינה.

לקראת סוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים פותחו מספר המצאות אשר אפשרו האזנה למוזיקה מוקלטת ומשוחזרת.

ההמצאה הראשונה, שהיא הבסיס לכל מערכות ההקלטה וההשמעה של מוזיקה, היא הטלפון. הטלפון הוא מכשיר לקליטה, שידור והשמעה של צלילים וקולות – או מכשיר להעברת דיבור בין שתי נקודות באמצעות חוטי חשמל. המצאות ופיתוחים של מספר אנשים סללו את הדרך להמצאת הטלפון. הפטנט לטלפון משופר נרשם על ידי אלכסנדר גרהם בל (Alexander Graham Bell) בארה"ב, באמצע שנות השבעים של המאה התשע-עשרה.

ההמצאה השנייה היא הרדיו. בתחילת דרכם של שידורי הרדיו הם שימשו להעברת טלגרף ושיחות טלפון למרחקים ארוכים בהעברה אלחוטית (ללא חוטי חשמל פיזיים). שידורי רדיו קוליים רצופים, פתוחים לקהל הרחב, החלו בשנת 1916 בארה"ב.

ההמצאה השלישית כוללת בעצם שתי המצאות. בתחילה הפונוגרף (phonograph) ומאוחר יותר הגרמופון (gramophone). שתי המצאות אלה פותחו לקראת סוף המאה התשע-עשרה, אולם רק בתחילת המאה העשרים הצליחו לייצר תקליטי גרמופון בכמויות גדולות מהקלטה אחת. תקליטי הגרמופון הראשונים היו עשויים שלק (shellac), שהוא שרף הנוצר על ידי חרקים מסוימים, על עצים. הם הסתובבו במהירות של 78 סיבובים לדקה.

בשנת 1920 פותחה הגברה אלקטרונית (electronic amplification) המבוססת על שפופרת ריק (vacuum tube), או שפופרות רדיו (radio tubes) ובקיצור שפופרות (tubes or valves). הגברה אלקטרונית זאת אפשרה את מכשירי ההקלטה האלקטרוניים הראשונים, שהיו תקליטי חוט מגנטי, או תקליטי תיל (wire records), בהם ההקלטה נעשתה על תיל של מתכת מגנטית.

לאחר מלחמת העולם השנייה פותחו מספר מוצרים אשר אפשרו שיפור ניכר באיכות הקול של מערכות לשחזור מוסיקה ביתיות, או מערכות שמע (audio systems) ביתיות.

המצאה אחת היא מקליט הסרט המגנטי (magnetic tape recorder), או טייפ הסלילים (reel to reel tape), אשר החליף את הקלטות הגרמופון ומכשירי הקלטה על תיל מתכת. איכות ההקלטה האפשרית במכשירי סרט מגנטי גבוהה הרבה יותר מאשר אמצעי ההקלטה שקדמו לה.

המצאה אחרת היא תקליטים אריכי-נגן (Long Play records), או בקצרה, LP. תקליטים אלה עשויים ויניל (vinyl), שהוא חומר פלסטי. מהירות הסיבובים ירדה, בתחילה למהירות של 45 סיבובים בדקה ומאוחר יותר למהירות של 33¹/₃ סיבובים בדקה. שוב, התקליטים אריכי-הנגן אפשרו שחזור קול ומוזיקה באיכות גבוהה הרבה יותר מאשר תקליטי 78 המוקדמים.

עוד המצאה היא שידורי רדיו באפנון תדר (Frequency Modulation) או FM, אשר אפשרו העברת קול ומוזיקה באיכות גבוהה יותר מאשר שידורי הרדיו שקדמו להם, שהיו באפנון משרעת (Amplitude Modulation) או AM.

המצאה נוספת היא הצליל הדו-ערוצי, או הצליל הסטריאופוני. הקלטה דו-ערוצית, (סטריאופונית, או בקצרה סטריאו), פותחה בשנת 1943 ובשנות החמישים של המאה העשרים היא אומצה על ידי תעשיית המוזיקה, אם כי מבצעים רבים המשיכו להקליט בהקלטה חד-ערוצית (מונופונית, או בקצרה מונו) עד אמצע שנות השישים.

נאמנות גבוהה (High Fidelity or Hi-fi)

שידורי הרדיו הראשונים שהיו באפנון משרעת (AM), ההקלטות על תיל מגנטי ותקליטי הגרמופון במהירות 78 סיבובים בדקה אמנם חוללו מהפכה. לראשונה בהיסטוריה התאפשר לאנשים לשמוע בביתם מוזיקה משודרת, או משוחזרת, שלא בקונצרטים חיים. מאידך, האיכות של אותה מוזיקה משוחזרת הייתה ירודה, בהשוואה להאזנה לקונצרטים חיים ויחסית לאמצעים טכניים מתקדמים יותר, שבאו אחריהם.

ההמצאות של ההגברה האלקטרונית, מקליט הסרט המגנטי, התקליטים אריכי-הנגן ושידורי רדיו באפנון תדר (FM), כמו גם פיתוחים אחרים שהיו שכלול של אמצעים קודמים (כמו רמקולים), היוו קפיצת מדרגה באיכות שחזור המוזיקה. השיפור באיכות השחזור התבטא בעיקר במפרטים הבאים:

תחום הענות התדר של מערכות השמע
צליל נקי, יחסית, מעיוותים
הפחתת רמת רעש הרקע הלא רצוי, או הגדלת יחס האות לרעש של המערכת.

כך, בשנות החמישים של המאה העשרים נטבעה מטבע לשון המתייחסת למערכות שמע: "נאמנות גבוהה" או "High Fidelity" או "Hi-fi". הכוונה הייתה שהמוזיקה המשוחזרת על ידי מערכת השמע משוחזרת במידה גבוהה של נאמנות למקור, כאשר המקור הוא מוזיקה חיה. יש לזכור שבאותן שנים מרבית כלי הנגינה היו אקוסטיים. הגיטרה החשמלית פותחה רק בשנת 1931 ובשנים הראשונות השתמשו בה בעיקר מספר נגני ג'אז ובעיקר בתזמורות ג'אז גדולות, Big Band, כדי שצליל הגיטרה יישמע היטב בתוך העוצמה הגבוהה של כלל התזמורת. על כל פנים, המונח "נאמנות גבוהה" מתייחס לנאמנות למקור, כאשר המקור הוא קונצרטים חיים, בעיקר בכלי נגינה אקוסטיים.

אינני יודע אם מטבע הלשון "נאמנות גבוהה" נטבעה לראשונה על ידי אודיופילים (חובבי מערכות שמע), או כמינוח שיווקי של יצרני ציוד שמע. בכל מקרה, משמעות הביטוי וכוונתו הייתה ברורה. מבחינת הנתונים של הענות התדר, רמת הניקיון מעיוותים ומיעוט כמות הרעש הנלווה, הטובות שבמערכות השמע בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה העשרים – מערכות אלה אפשרו שחזור מוסיקה במידה גדולה יותר של נאמנות, או קרבה, להאזנה למוזיקה בקונצרטים חיים – יותר מאשר בעשורים שקדמו להם.

בכל מקרה, המונח "נאמנות גבוהה" התייחס למערכות שמע בעלות איכות גבוהה, יחסית, למערכות פשוטות יותר. איכות מערכת השמע בהקשר זה היא מידת הקרבה בה מערכת כזאת מסוגלת לשחזר מוזיקה מקונצרט חי, או מהופעה חיה. ללא כל ספק, שידורי רדיו באפנון FM איכותיים יותר מאשר שידורים באפנון AM. בדומה, תקליטים אריכי-נגן איכותיים יותר מאשר תקליטי 78. עם זה, "נאמנות גבוהה" התייחסה לאיכות שחזור המוזיקה של כלל המערכת, כולל גם ההגברה והרמקולים.

צליל סטריאופוני (Stereophonic Sound)

המצאת הצליל הסטריאופוני אפשרה צליל קרוב יותר לצליל של קונצרט חי מבחינה מרחבית, לעומת הצליל המונופוני. בצליל מונופוני התזמורת כולה נשמעת מנקודה אחת, דרך תיבת רמקול אחת. בצליל סטריאופוני קיימות שתי תיבות רמקול, הפורשת את צליל התזמורת לרוחב, בין שתי תיבות הרמקול. תקליטים סטריאופוניים ומערכות שמע סטריאופוניות החלו להופיע לקראת סוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. כך, לעתים מטבע הלשון "צליל סטריאופוני" או "מערכת סטריאופונית" החליפה את מטבע הלשון "מערכת נאמנות גבוהה" או "מערכת היי פיי".

ציוד "היי אנד" (High-end audio) או "קצה גבוה"

המונח "היי- אנד" (High End), (קצה גבוה), הוכנס לשימוש נפוץ על ידי המגזין Stereophile בשנת 1962. במקור, "היי-אנד" נועד לציין את איכות הצליל של מערכות שמע. די מהר, יצרני ציוד שמע "תפסו טרמפ" על מונח זה והשתמשו בו ככלי שיווקי.

עם השנים ועד היום, המונח של "קצה גבוה", או "היי-אנד", מתייחס בעיקר, או רק, למחיר הציוד.
את המוצרים היקרים יותר, יצרני הציוד משווקים תחת הכותרת "היי-אנד", או "קצה גבוה", בעוד מוצרים זולים יותר נחשבים בעיניהם ל-"לו אנד" (Low-end), או "קצה נמוך".

לדעת אודיופילים רבים, אין קשר מחייב בין מחיר הציוד לבין איכות הצליל שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשחזור מוסיקה – לא תמיד ולא בהכרח. הציודופילים, לעומת זאת, מתייחסים למחיר ולמיתוג המוצרים יותר מאשר לאיכות הצליל שלהם מבחינת שחזור מוסיקה. אמנם במקרים רבים, ככל שאיכות הצליל של פריט ציוד מסוים גבוהה יותר, גם מחירו גבוה יותר – אבל לא תמיד זה כך. יש פריטי ציוד שמחירם גבוה מאד, בעוד איכות הצליל שלהם אינה גבוהה בהתאם. יש גם מקרים, אם כי לא רבים, שיש פריטי ציוד בעלי איכות צליל גבוהה, יחסית, ביחס למחירם הנמוך, יחסית – או ביחס לפריטי ציוד אחרים מאותו סוג במחיר דומה.
ראו כאן הרחבה בנושא: הקבוצות העיקריות של "אודיופילים".

יש מתכנני ציוד אשר בחרו במינוח שונה, על מנת לתאר ציוד שמע בעל איכויות צליל גבוהות, ללא כל התייחסות למחיר הציוד. מינוח זה הוא SOTA, שהם ראשי תיבות של State Of The Art. לא מצאתי תרגום הולם לעברית של מינוח זה.

שאלות, הערות והצעות יתקבלו בברכה: דואר אלקטרוני